זן או דיסודיאציה? אמונה רוחנית כהגנה

הרבה פעמים אנחנו משתמשים במילה זן לתאר אנשים שלא מתרגשים מדברים, נשארים מפוקסים, ללא רגש שמשתלט עליהם. בשנים האחרונות ככל שהמדיטציה הפכה להיות מקובלת יותר, וכך גם הלימודים הרוחניים, נוכחנו לדעת שלמצוא מרכז יציב בפנים, שלא מתרגש מהדברים הקטנים של החיים, ואולי גם לא מהגדולים- זו מטרת העל.

אבל מה קורה כשהתפיסה הרוחנית היא בעצם סיפור כיסוי לניתוק רגשי?

ואיך זה נראה בקליניקה?

הוא הגיע אלי אחרי שבת זוגתו דחקה בו ללכת לטיפול "כי אי אפשר יותר ככה" אמר. הוא לא באמת הבין לשם מה, ומה הוא עושה פה בכלל, אבל הוא רוצה להלחם על האהבה.

לכל אחד יש סיבות שונות ששולחות אותו לטיפול, אבל פעמים רבות זה כשהכל על קו השבר, או טיפול או שמשהו בחיים מתמוטט.

יש ביניהם הרבה אהבה, הוא מספר, אבל כבר תקופה ארוכה של כמה שנים הזוגיות נעה בקצוות של טוב ורע, וכשרע- רע מאוד, דברים נזרקים בבית...עוצמות הקונפליקט גבוהות. כשהוא מספר לי את זה, אני חושבת על מה שקורה שם ביניהם, שמצליח להוציא את המקומות הללו מהם, ויודעת שעוצמות הקונפליקט מספרות גם על עוצמת החיבור, ואם מצליחים לעשות טרנספורמציה לאנרגיות האלו הן יכולות להפוך לאנרגיות של חיבור (ועל כך ארחיב במאמר אחר).

את ההשקפה הרוחנית שלו הוא מגדיר כזן- לא מתרגש מדברים, לא לוקח ללב, מסתכל על החיים קצת ממרחק, לא מתערבב רגשית. מבחינתו, הוא מצא את הדרך לחיות, ומגבה את זה בתפיסה הרוחנית שלו.

ובכל אופן, הוא בא לטיפול, שבוע אחרי שבוע, כי היא ביקשה. אנחנו מדברים, לומדים להכיר, ואני לומדת להכיר את עולמו הפנימי, לא רק דרך הסיפור שלו, אבל גם בגוף, בתנועה, בלבוש....איך הוא מביא ומביע את עצמו בעולם. במפגשים איתו, אני מרגישה בעיקר בראש, מנותקת משאר הגוף. אני מסמנת לעצמי את התחושה הזו, כי מה שקורה למטפל בחדר הטיפולים מספר לעיתים הרבה על מה שקורה אצל המטופל.

יום אחד אני שואלת אותו- "כמה אתה מרגיש את הגוף שלך כעת?". לא הרבה, הוא עונה, שוב עובר לשיחות פילוסופיות ולשתיקה עמוקה. לאט לאט, מפגש אחרי מפגש, אנחנו עורכים הכרות מחודשת עם הגוף - לומדים לתת תשומת לב אליו, והוא אחרי הרבה שנים מתחיל להקשיב לתחושות הגוף.

ועדיין...משהו מנותק, אבל ידוע שאנחנו אף פעם לא מתנתקים מהגוף סתם, תמיד יש סיבה, משהו שקרה, שגורם לנו להתנתק כמנגנון הגנה, רק צריך לגלות מה.

באחד המפגשים, שוב עולה השיח על מות אביו, על זיכרון מטושטש ותמונה שעולה שהוא יושב ליד מיטת אביו בבית החולים. "בוא נתעכב עליה" אני מבקשת, וביחד אנחנו חוזרים ברגע הזה בחדר הטיפולים אל הרגע ההוא, שם בבית חולים. פתאום הדברים נראים כאילו חזרו לחיים, והוא הולך ומתיישב על כיסא בחדר כמו שישב ליד אביו בבית החולים. ואז, קורה הבלתי צפוי, כל הכאב והקושי יוצאים והדמעות זולגות על פניו.

"בוא ננשום יחד", אני מבקשת, "זה תכף יעבור". וכמו גל שרק חיכה שהסכר ירד, כך גל הדמעות שוטף אותו, דמעות שהוחזקו בפנים כל כך הרבה שנים. וכשהגל עובר, הוא שוב נרגע.

משהו בו נהיה פתאום ניחוח יותר. הוא לא זכר שכך הרגיש, אבל נזכר פתאום שהרגע הזה בבית חולים הוא הרגע שבו אמר לעצמו שהחיים קשים, ועדיף לא להרגיש. זה הרגע שבו הוא התנתק מהעולם הרגשי כי זה היה כואב מידי.

שבוע אחר כך הוא חוזר, יש לו חיוך על הפנים. "אז מה שלומך?" אני שואלת. והוא משתף בשמחה שהשבוע הוא חזר להרגיש, פתאום מרגיש פחות מנותק, אפילו יותר מתעניין בדברים. ובת הזוג שלו? שמחה שסוף סוף הוא מביע קצת רגש.

* תוכן הכתוב אינו משקף מקרה אמיתי