הפסיכולוגיה האינטגרלית מבקשת במהותה לשלב בין הפסיכולוגיה המערבית לתפיסות רוחניות, ובכך מהווה כר פורה לעבודה אקלקטית במרחב הטיפולי. לעיתוים הטיפול יהיה חוויתי דינמי כמו העבודה הפסיכולוגית המוכרת ולעיתים יתווספו בו ממדים או צורות עבודה קצת שונות. הגשטאלט לדוגמה, מבקש מהאדם להתמקד בחוויה של הכאן והעכשיו על כל רבדיה- במחשבה, ברגש, בתחושות הגוף, במנח הגוף. מתוך החוויה הנוכחית חוקרים בסקרנות את העניין שמבקשים להבין. לעיתים, המרחב הטיפולי יקבל נופך רוחני יותר, ויכלול מדיטציה, תפילה או טקס- הכל מותאם לפי הצרכים והבקשה של המטופל.
מ' הגיע אלי לטיפול לאחר שאיבד 15 חברים באירוע קשה. הישרדות היומיום וההתמודדות עם האירוע שקרה הביאו אותו לשיברון. בפעם הראשונה שישבנו יחדיו בחדר אי אפשר היה שלא לחוש את כובד המשקל והכאב שהוא נושא. זה היה כאילו ביקר ענן שחור תוך החדר, כזה שמכופף אותך מטה. לרגעים גם אני הרגשתי שקשה לי לנשום בתוך כל זה ותהיתי איך בכלל מתחילים לעכל אובדן כזה.
הפגישות הראשונות עם מ' היו לא פשוטות. הענן השחור הזה שריחף מעל, כל פעם התפרק עוד קצת. איך אפשר בכלל לשאת כזה כאב ועוד להתמודד עם היומיום? כאילו משהו ביקש לעצור את הזמן בכדי לעכל את שנעשה. וכל פגישה, שנתנה מקום לעוד פורקן אפשרה קצת יותר נשימה, קצת יותר מרחב פנימי.
אבל הכאב היה כבד מאוד והאבל אדיר, ואחרי מספר חודשים מ' הרגיש שהוא רוצה להמשיך הלאה מהאבל, לא לחיות תחת הענן השחור. הוא ביקש והיה צריך לחזור אל החיים, להתחיל להתמודד עם עוד דברים.
דתות שונות מקנות מסגרות וכלים שונים להתמודד עם האבל. היהדות לדוגמא מקנה מסגרת לאבל- מתקופת השבעה, ציון החודש ועד ציון השנה, האדם האבל מקבל את המרחב, הזמן ובעיקר הלגיטימציה להיות באבל. מ' לא גדל עם דת או מסגרת רוחנית כלשהו, ועם השנים חקר לעצמו את המרחבים הרוחניים. הצעתי שנעשה טקס אבל ופרידה. עריכת טקסי הפרדות כחלק מטיפול באבל מוכר כדבר העוזר לאדם להתמודד באופן שלם יותר עם האובדן. השימוש בפרטים סימבוליים כחלק מהטקס, עוזר למטופל לעבור תהליך רגשי אל מול האדם שאיבד, כזה שמאפשר לו לחוות טרנספורמציה בחוויית העצמי ובתפיסה הפנימית של האדם שאיננו עוד (1).
הטקס שארגנו, נערך לאורך מספר פגישות בכדי לאפשר למ' זמן לעכל כל פרידה כזו, בתשומת לב ובשקט. המסגרת (setting) לטקס היא מרכיב חשוב. החלל הטיפולי מקבל מראה שונה, טקסי. לכל אדם שאיבד הביא מ' חפץ שמסמל אותו, תמונה, ודברים שנכתבו עליו ואליו מבעוד מועד. נר דלק במרכז החדר, וסביבו הוצבו הפריטים והתמונות. הדינמיקה הטיפולית גם היא מקבלת תפנית כלשהי- המטפל כעת משמש כמנחה וכמשתתף בטקס של המטופל. כל פגישה הוקדשה למספר אנשים. פרטי הטקס, נתפרים באופן אישי על פי הצרכים והרצונות של כל מטופל. ההכנה מראש של הטקס שנעשית בשיתוף פעולה והידיעה שיש מרחב להוקיר את האובדן ואת אלו שאינם עוד, כל אלו כבר תומכים בריפוי. הטקס עצמו, שבו יש שיתוף על הקשר, דברי פרידה ובשביל מ' גם בקשה לדעת מהי צוואת החיים מכל אחד מחבריו, מאפשר סגירת מעגל ופרידה מודעת . 15 אנשים, 15 פרידות, ואדם אחד שעבר מסע פנימי עמוק.
בשבועות שלאחר מכן, היה נדמה שאל מול המוות מתחילים החיים לבצבץ. הבקשה של מ' לממש את צוואת חבריו המתים, הרצון לחיות בשבילו ובשבילם, וההבנה שאיננו יכול לתת לחיים לעבור כך סתם, כל אלו הולידו מתוכו כוחות ישנים- חדשים, להסכים לחיות למרות הכל , עם הכל ואולי בזכות הכל.
אומרים שהמוות חשוב לחיים, בכדי שנוכל לחיות באמת את שליבנו מבקש עלינו לקבל את המוות. ההתמודדות עם המוות מביאה עימה שאלות על החיים ועל משמעות. שאלות שפעמים רבות אנחנו נמנעים מלפגוש בחיי היומיום. אבל ההתמודדות עם המוות, יכולה ללמד אותנו על עצמנו, על החיים, על מה אנחנו רוצים בחיינו, ומה חשוב לנו באמת. היא יכולה לסמן מצפן שיזכיר לנו איך לחיות את חיינו.
• Sas.C , Whittaker.S & Zimmerman.J. (2016). Design for Rituals of Letting Go: An Embodiment Perspective on Disposal Practices Informed by Grief Therapy. ACM Transactions on Computer-Human Interaction, Vol. 23, No. 4.
* המקרה מבוסס על חוויות מהקליניקה אך לא מדבר על מקרה אמיתי.